החלטה
(בקשת רשות להתגונן)
התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה כספית על סך 197,790 ₪. לפי המסופר בכתב התביעה הפעילה התובעת עד ליום 1.4.09 מגרש למכירת מכוניות יד שניה בהרצליה (להלן – המגרש). הנתבעת, המפעילה מגוון שירותי רכב, משתמשת במגרש החל מיום 1.4.09.
מאחר והנתבעת חיפשה מגרש לפעילותה, התקשרו הצדדים בהסכם ביום 13.1.09, אשר העתקו מובא במלואו, לשם הנוחיות (להלן – ההסכם):
התובעת טוענת כי הנתבעת ניהלה מו"מ עם בעל המגרש שהסתיים בחתימת הסכם במהלך מרץ או אפריל 2009, אך בניגוד למתחייב מן ההסכם שלחה הנתבעת לתובעת ביום 17.3.09 הודעה על תוקף פקיעת ההסכם הנ"ל (להלן – מכתב הביטול). טוענת התובעת כי חרף הנטען במכתב הביטול ביחס למגרש החליטה הנתבעת לשכור את המגרש, והדבר מלמד על חוסר תום ליבה וניסיונה של הנתבעת להתחמק מההסכם הנ"ל. התובעת, מצידה שלחה לנתבעת ביום 30.3.09 מכתב בו דחתה את טענותיה ועמדה על כך שהנתבעת תקיים את התחייבותה, תוך שציינה כי ידוע לה כי הנתבעת עומדת להתקשר בהסכם לשכירת המגרש. עוד ביקשה התובעת מהנתבעת לקבל אישור כי אין לה לנתבעת עוד עניין במגרש, על מנת שהתובעת תוכל לעניין בו אחרים, אך הנתבעת סירבה, והדבר מעיד כי רצתה לשכור את המגרש.
התובעת צירפה לכתב התביעה מספר אסמכתאות המלמדות על כך שהנתבעת אכן שוכרת את המגרש: כתובתו מופיעה באתר האינטרנט של הנתבעת, שילוט מאיר עיניים במגרש עצמו.
התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה את התחייבותה ומכאן התביעה לסכום המגיע לה לפי ההסכם ותו לו. עוד היא טוענת כי אילולא שכרה הנתבעת את המגרש לא היתה מגישה את התביעה.
הנתבעת תמכה הגנתה בתצהירו של מר ינון עמית, מנכ"ל קבוצת אלבר, ואלו טענותיה: מר בני זיגדון, פנה לנתבעת בשמה של התובעת בהצעה כי האחרונה תמכור לנתבעת את סך זכויות התובעת הנובעות מהסכם השכירות בינה לבין בעלי המגרש. הזכויות שהוצגו והוצעו לנתבעת הינן שהיא תוכל לנהל את עסקיה במגרש בהתאם להרשאות שניתנו לתובעת בהסכם השכירות ללא חריגה; הנתבעת תשלם דמי שכירות שלא יעלו על 22,000 ₪ לחודש; הנתבעת תקבל את המגרש עם התכולה והריהוט למשך 3 שנות שכירות כולל אופציה לשנתיים נוספות; התחייבות התובעת כי אין מניעה לנהל עסקים מהסוג המבוקש בהתאם לדין החל על המגרש. לטענת הנתבעת הצהירה התובעת כי אין כל מניעה לניהול העסק, שהרי התובעת עצמה מנהלת את העסק מאותו הסוג מזה 3 שנים. לאור מצגים אלו, הסכימה הנתבעת לחתום על ההסכם הנ"ל מיום 13.1.09.
לתדהמת הנתבעת הודיעו לה בעלי המגרש לאחר מכן כי לתובעת אין זכויות בו, וכי כל מצגיה לא היו נכונים והסכם השכירות עימה מסתיים ביום 1.4.10 ומה גם שלא קיימת אופציה לתקופות נוספות. עקב עליה במחירי הנדל"ן באזור דורשים בעלי המגרש דמי שכירות בסך 30,000 ₪ בחודש. עוד אמרו בעלי המגרש לנתבעת כי אין רישיון עסק למגרש עקב קיומו של מבנה ללא היתר וחריגות – פרטים אשר לא גולו לנתבעת על ידי התובעת. הנתבעת טוענת כי למעשה ולאור טענותיה שלעיל לא הבשילו תנאי ההסכם ועל כן אין לתובעת עילה לתבוע על פיו. התובעת יצרה מצג שווא הן בשלב המו"מ לקראת כריתת הסכם השכירות והן במהלכו ובביצועו ולא הביאה לידיעתה כי יחסי התובעת ובעל המגרש עלו על שרטון.
מאוחר יותר התברר לנתבעת כי התובעת הסתירה ממנה את העובדה כי ניתן כנגד התובעת צו סגירה שיפוטי מיום 20.6.07 המורה על איסור ניהול עסק במגרש, וכי התובעת הסתירה ממנה את הדבר, וכאשר הדבר נודע לה היא כבר השקיעה מעל 100,000 ₪ במקום.
מאחר ולנתבעת לא היתה ברירה והיא נאלצה לפנות סניף קודם ברשותה, לא נותר לה אלא להסכים לדרישות בעלי המגרש ולחתום על הסכם מקפח מאשר התכוונה לו, במסגרתו התחייבה לשלם 27,000 ₪ לחודש לשתי שנות השכירות הראשונות ו – 30,000 ₪ לשנתיים הנוספות. אילו היו מובאים לידיעתה כל הפרטים אותם טענה לא היתה מסכימה להתחייב כפי שהתחייבה כלפי התובעת.
עד כאן הטענות ומכאן להכרעה בבקשה.
המצהיר, מר עמית, נחקר על תצהירו. לדבריו, מחיר השכירות היה תנאי יסודי והוא היה הבסיס לשיחה עם בני זיגדון אשר מכר זכויות שלא היו לו, וכי ענין האופציה הוצג לנתבעת על ידי התובעת. הוא עמד על טענתו כי התנאים שבהסכמי השכירות בין התובעת לבין בעלי המגרש לא היו ידועים לנתבעת לפני חתימת הסכם השכירות בין בעלי המגרש לבין הנתבעת. הוא שלל את הטענה כי סירוב בעלי המגרש להתפשר על דמי השכירות הוא הדבר היחיד שמנע את חתימת ההסכם, ועמד על כך כי בשל הצורך הדחוף במגרש לפעילות הנתבעת נאלצה היא לנהל מו"מ עם בעלי הנכס תחת עובדות חדשות בשטח וכדי לא להשאר ללא מגרש תפעולי. הוא גם עמד על גרסתו כי לאחר חתימת ההסכם דווחו לו עורכי דינו כי הזכויות אינן קיימות למעשה ואף קיים צו שיפוטי המונע הפעלת עסק מסוג זה אותו מבקשת הנתבעת להפעיל.
גם בהסכם יום 13.1.09 נאמר כי הנתבעת תשלם לתובעת את הסכום המוסכם אם ייחתם הסכם "לתקופה ובמחיר לשביעות רצונה...." (של הנתבעת – צ.א.). הנה כי כן, לנתבעת יש טענות הגנה, שלא נסתרו בשלב זה, כי המחיר אינו לשביעות רצונה, שכן נאלצה לשלם יותר ממה שהיא טוענת שהובטח לה, עקב מצגים לא נכונים ולא מדוייקים שהוצגו לה על ידי התובעת או מי מטעמה.
אמנם, בסעיף 17 לתצהיר ציין המצהיר כי חתימת ההסכם התעכבה רק בשל אי נכונות בעלי המגרש להתגמש במחיר. לכאורה, איפוא אפשר לומר כי כל יתר הטענות שמעלה הנתבעת אינן טענות אמיתיות, שכן, ההסכם לשכירת המגרש נחתם בסופו של דבר. אולם, נראה כי אין לנתק את האמור בסעיף משאר הטענות בתצהיר, שכן, ברישת הסעיף מציין המצהיר כי עשתה את הכל תחת לחץ ולאור דברים שהתגלו לה בדיעבד בניגוד למצגים עובר לכך. בעצם חתימת הסכם שכירות, אין לכשעצמה, כדי לשלול את טענות התובעת כבר בשלב זה, שכן, זכותה להוכיח כי ההסכם נחתם בתנאים שאינם לשביעות רצונה. בנקודה זו יודגש, כי לשם קביעת ממצאים במחלוקת, חיוני לשמוע את גרסת התובעת לטענות הנתבעת, וייתכן אף את בעלי המגרש עצמו, ביחס לטיב הזכויות שהיו לתובעת במגרש.
אף לא נסתרה טענת הנתבעת כי הנתבעת הציגה לה מצגי שווא או הטעתה אותה.
אכן, אף שההסכם הכתוב נחזה למצות את כל הסכמות הצדדים, נראה לי כי אין מקום לחסום את הנתבעת מלהעלות טענות הגנה גם לטעון לגבי תניות חוץ-חוזיות. בדיני החוזים, הלכה היא, כי תניה בחוזה, יכולה להיות מחוץ לחוזה, וניתן להוכיחה. (ר' גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, דין הוצאה לאור בע"מ ירושלים תשנ"ה, עמ' 330). בודאי שכך לגבי תניות בע"פ אשר ייתכן ולא מצאו ביטוין באותו הסכם, אך יש אפשרות להוכיחן. לא למותר לציין כי הדיון בשלב זה הוא דיון מקדמי, ואין בית המשפט צריך לקבוע ממצאים כאלה ואחרים. השאלה שעל בית המשפט לשאול היא האם לנתבע הגנה, ולו דחוקה, אף קצה חוט – ואם כך הדבר, ירשה לו בית המשפט להתגונן בפני התביעה.
לאור האמור לעיל, מסקנתי היא שדין הבקשה להתקבל.
התיק נקבע לקדם משפט בפני כב' השופטת חנה קלוגמן ביום 11.12.11 שעה 10.00. הצדדים ישלימו את ההליכים המקדמיים בהתאם לתקנות. כל בקשה בעניינים מקדמיים תוגש עד 30 יום לפני קדם המשפט עם העתק במישרין לצד שכנגד שיגיב בתוך 20 יום, והבקשות תידונה בדיון.
המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים